<h1>האשכול — דפוס י-ם, הלכ' ק"ש</h1>
<h2>דף ג.</h2>
מאימתי קורין את שמע בערבין וכו': תניא רבי אליעזר אומר שלש משמרות הוי הלילה וכל משמר ומשמר יושב הב"ה ושואג כארי. ופרש רבינו האיי ז"ל ודקאמר יושב הקב"ה ושואג כארי דבר משל ע"פ שנאמר שאג ישאג על נוהו. ותורף הדבר שיש מנהג על ישראל במשמרות הלילה להפיל תחנונים על חרבן הבית כענין שנאמר (איכה ב') קומי רני בלילה וגו'. ואנן חזי לן פירוש שלש שאגות הללו כנגד שלשה פרקים דתנן בפרק קמא דיומא (כ'.) בכל יום תורמין את המזבח בקרות הגבר או סמוך לו בין מלפניו בין מלאחריו, ביום הכפורים מחצות, וברגלים מאשמורת הראשונה, וזוכר הב"ה אותן שלש עונות ושואג עליהן, ולהכי מסתייעא הא מילתא ממאי דאמרינן כי קא חשיב סוף משמרה ראשונה ואמצעית דאמצעיתא ותחלת משמרה אחרונה, והכי מכוון הענין להני שלש עונות שהיו תורמין את המזבח והן שעות של תחנונים, ויש לו לדאג על חרבן בית המקדש משל לתלמיד היושב לפני רבו ורואה רבו מיצר אף הוא מיצר עמו. ומכי חריב בית המקדש אין שחוק לפניו לפיכך אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה. ובגמרא דתמיד (ל"ב:) תני רבי חייא כל העוסק בתורה בלילה שכינה כנגדו שנאמר קומי רני בלילה וגו'. ומכל הני אנפי חייבין בית ישראל לשחר בלילות באשמורות ולהרבות תחנונים על חרבן הבית, וחובה על תלמידי חכמים לעסוק בתורה ובענין קרבנות דכתיב הנה ברכו את ה' כל עבדי ה' העומדים בבית ה' בלילות מאי בלילות, אלו תלמידי חכמים העוסקים בתורה בלילה מעלה עליהן הכתוב כאלו עוסקים בעבודה וכת' לעולם זאת על ישראל אמר רב גידל אמר רב זה מזבח בנוי ומיכאל שר הגדול עומד ומקריב עליו קרבן, ר' יוחנן אמר אלו תלמידי חכמים העוסקים בהלכות עבודה מעלה עליהם הכתוב כאלו נבנה בית המקדש בימיהם.
<h2>דף ח:</h2>
וכתבו הגאונים ז"ל והא דאמר רבי שמעון בן יוחאי פעמים שאדם קורא קרית שמע של ערבית קודם הנץ החמה אחר עמוד השחר לאלתר, דוקא בשעת הדחק כגון שהיה שכור או חולה, אבל אם עשה במזיד או בפשיעה לא יצא ידי חובתו, דאמרי' בההוא זווא מרבנן [דהוו] משתכרי בהלוליה דבריה דר' יהושע בן לוי ואמר להו כדאי הוא ר' שמעון בן יוחאי לסמוך עליו בשעת הדחק. וכן הא דאמר רבי שמעון בן יוחאי פעמים שאדם קורא קריאת שמע של שחרית לאחר שיעלה עמוד השחר קודם הנץ החמה בדאיעבד הוא, אי נמי בשעת הדחק כגון מי שמשכים לצאת לדרך וכיוצא בו אבל לכתחילה לא.
<h2>דף ט:</h2>
וותיקין היו גומרין אותה עם הנץ החמה כדי שיסמוך גאולה לתפלה ונמצא מתפלל ביום. ושדר רב שר שלום הנץ החמה כמשמעה, [בשעה] שמבקשת חמה להראות פניה (ותאדים) [ומאדים] העולם, כדכ' ויוצא פרח ויצץ ציץ ומתרגמינן ואנצת נץ, תחלת הראות פניה. ואין אדם מצוי לכוין באותה עונה, מכל מקום מצותה מזו העונה עד שלש שעות כר' יהושע, ולא הפסיד בברכות אם קורא משלש שעות ואילך.
<h2>דף יא:</h2>
ואין חותמין באורו של משיח כי אנחנו על המאורות אנו מברכין. ואם הזכיר, לאחר שאומר ונזכה כלנו מהרה לאורו, נימא האי פסוקא ונאמר לעושה אורים גדולים כי לעולם חסדו ברוך אתה ה' יוצר המאורות. ואין אומר אהבה רבה אלא אהבת עולם.
<h2>דף יג.</h2>
ודקדק רבינו האיי ז"ל מדקתני היה קורא בתורה והגיע זמן המקרא אם כוון לבו יצא ואם לאו לא יצא, שמעינן שהברכות אין מעכבות, והקורא ק"ש אע"פ שלא ברך לפניה יצא. ובירושלמי (פ"ב ה"א) נמי אמר ר' אבא הדא אמרה שאין הברכות מעכבות. ואמור רבנן דההוא דאידך פרקא (י"א:) דאמר ר' זריקה אמר רב אמי, בצבור הוא, דעל הא אמור אמר להם הממונה ברכו ברכה אחת והם ברכו, אבל הא ביחיד שהיה קורא בתורה לעצמו, כדאמרי' היה קורא בתורה וכו'.
והלכתא כרבנן דאמרי קריאת שמע בכל לשון. ולאפוקי מדרבי דאמר קרית שמע ככתבה, חדא דרבים נינהו והלכתא כרבי מחבירו ולא מחביריו, ועוד דסתם לן תנא כותיהו דתנן במסכת סוטה (ל"ב.) ואלו נאמרין בכל לשון פרשת סוטה ודוי מעשר וקריאת שמע ותפלה וכו' ומחלוקת דבריתא וסתמא דמתני' הלכה כסתם משנה: והא דתנן תפלה בכל לשון דוקא בצבור אבל ביחיד לא, דאין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמי. ולפיכך אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמי.
<h2>דף יג:</h2>
ושמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד עד כאן כונת הלב דברי רבי מאיר. ואמר רבא הלכה כר' מאיר דפסוק ראשון צריך כונה ותו לא. והא דאמרי' בפרק קמא דיומא (יט:) לא קשיא הא בפרק ראשון הא בפרק שני דפרק ראשון אין לו לעסוק במלאכתו ולא לרמז בעיניו, לאו משום דכולי פרק ראשון בעי כונה דלא בעו כונה אלא בפסוק ראשון, אלא פרישו לה רבנן האי דאי לו לעסוק במלאכתו בפרק ראשון, כי היכי דלא לשווי להו עראי, ולא משום דבעי כונה.
ולאחר שקורא פסוק ראשון אומר בחשאי ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד כדמפורש בפסחים בפרק מקום שנהגו (נ"ו:) דהאי דמוספינן בקרית שמע ואמרינן ליה משום דאמריה יעקב ודאמרינן ליה בחשאי משום דלא כתביה משה. ומפרש בתלמוד ירושלמי (פסחים פ"ד ה"ט) דהאי דלא דלא מפסיקין אנשי יריחו שלא היו נותנין ריוח בין ה' לאחד. [ואני הכותב שמעתי בשם רבי יוסף אבן פלאת שהיו נוהגין באליוסנה שהיו אומרים שמע יחד בקול ובנועם גדול ובמתינות והיו מפסיקין בין כל תיבה ותיבה עד אחד. וזוהי ולא היו כורכין את שמע שמפסיקין בין כל תיבה ותיבה.
ותניא ספקוס בן יוסף אומר כל המאריך באחד מאריכין לו ימיו ושנותיו ואמר רב אחא בר יעקב ובדלת. ואמר רב אשי ובלבד שלא יחטף בחית. וצריך להאריך כדי להמליכו על השמים ועל הארץ ובד' רוחות העולם. ושמיע לן דמאן דחטיף באלף שפיר דמי ומצוה למעבד הכי ודיקינן מדאמר רב אשי ובלבד שלא יחטף בחית ולא הזכיר אלף כלל מכלל דמאן דחטיף שפיר דמי. ואיכא מאן דאמר דשיעור המאריך באותיות תלתא בחית ותרי תלתי בדלת. וצריך להמליך תחלה למטה ולמעלה בחית ואחר כך בדלת לד' רוחות: וכשמעיין לארבע רוחות בנענוע הראש תחלה למזרח ואחר כך למערב ואחר כך לדרום ואחר כך לצפון. וגמרינן להא מילתא מיהא דתנינן בהלכות יצירה חמש בחר ג' אותיות מן הפשוטות וקבען בשמו הגדול יהו וחתם בהן שש קצוות חתם רום ופנה למעלה וחתמו ביהו. שש חתם תחת ופנה למטה וחתמו ביוה. שבע חתם מזרח ופנה לפניו וחתמו בהיו. שמנה חתם מערב ופנה לאחריו וחתמו בהוי. תשע חתם דרום ופנה לימינו וחתמו בויה. עשר חתם צפון ופנה לשמאלו וחתמו בוהי. וכיון דהכי תנינן ראוי להמליך להב"ה בקרית שמע כדרך שברא הב"ה עולמו וחתמו. ופי' רבינו האיי ז"ל וכדי שיחזיר את פניו ברמיזה בעלמא לשש רוחות ויקבל מלכות שמים. ורבי שהיה מעביר ידיו על גבי עיניו מפרשי [לה] רבנן שלא יראו [התלמידים את] עיניו כשהוא מסביבן לרוחות ויתגנה.
עד על לבבך בעמידה ומפרש בתלמוד ירושלמי (ברכות פ"ב ה"א) מה אם היה יושב עומד לא אם היה מהלך עומד. ור' יוחנן אמר כל הפרשה כולה בעמידה. ואין הלכה לא כרב נתן דאמר עד לבבך בעמידה ולא כר' יוחנן דאמר כל הפרשה בעמידה דלא בעי כונה אלא פסוק ראשון כדאמר רבא הלכה כר' מאיר.
<h2>דף יד.</h2>
ואסור לאדם שיתן שלום לחברו קודם שיתפלל ודוקא במשכים לפתחו, אבל בשאינו משכים לפתחו שרי, דתנן (י"ג.) ובפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכל אדם. והאידנא נהוג עלמא שלא יתן אדם שלום כל עיקר קודם תפלתו, אלא אומר צפרך לטב בלא כריעה. [וראוי לעשות] כמנהג זה שלא יתן אדם לחברו שלום ולא יעמוד מפניו [קודם] תפלה.
והלכתא כר' יהודה דאמר בין ויאמר לאמת ויציב לא יפסיק דכת' וה' אלהים אמת. והלכתא כרבא דאמר אינו חוזר ואומר אמת.
<h2>דף יד:</h2>
והקורא את שמע אין צריך לאחוז בציציותיו, אבל המניח תפילין חייב למשמש בהן תדיר.
<h2>דף טו.</h2>
לגבל ולתפלה ולנטילת ידים ד' מילין ולא אמרן אלא לפניו אבל לאחריו אפילו מיל אינו חוזר. ומינה מיל הוא דאינו חוזר הא פחות ממיל חוזר.
הקורא את שמע ולא השמיע לאזניו יצא רבי יוסי אומר לא יצא, קרא ולא דקדק באותיותיה רבי יוסי אומר יצא ר' יהודה אומר לא יצא ואמר ר' טבי אמר ר' יאשיה הלכה כדברי שניהם להקל. קרא וטעה יחזור למקום שטעה. ואמר רב יוסף מחלוקת בקרית שמע אבל בשאר מצות דברי הכל יצא אע"פ שלא השמיע לאזניו. תני רב עוירא ולמדתם שתהא למודה תמה ליתן ריוח בין הדבקים וכו'. וצריך להתיז את הזיין דלמען תזכרו וצריך נמי להתיז [את] הסמך דכי לעולם חסדו והכי איתיה בירושלמי (ברכות פ"ב). וצריך לשהות בין היום על לבבך ובין היום לאהבה.
<h2>דף טז.</h2>
קרא וטעה יחזור למקום שטעה ובין כתיבה לכתיבה יחזור לכתיבה ראשונה. היכא דלא פתח בלמען [ירבו] ימיכם, [אבל פתח] (רישיה) [דושיה] נקיט.
האומנין קורין בראש האילן ובראש הנדבך ומתפללין בראש הזית ובראש התאנה ובשאר אילנות יורדין למטה ומתפללין. ובעל הבית בין כך וכך יורד למטה ומתפלל לפי שאין דעתו מיושבת עליו. מאי שנא זית ותאנה משאר אילנות משום דפיש ענפייהו. ירושלמי למה בראש הזית ובראש התאנה ר' אבא ור' סימון תרויהון אמרין מפני שטרחתן מרובה: והא דאמרי' האומנין קורין בראש האילן הכי אמר רבי יוחנן והוא שבטלין ממלאכתן. והא תניא בית הלל אומרים עוסקין במלאכתן וקורין לא קשיא הא בפרק ראשון הא בפרק שני. ולדעתיה דר' יוחנן בטלין ממלאכתן משום דבעי כונה דר' יוחנן לטעמיה דאמר לעיל כל הפרשה כולה צריכה כונה ואין הלכה כמותו דלא בעי כונה אלא פסוק ראשון, והאי דבטלין ממלאכתן בפרק ראשון כי היכי דלא לשווי להו עראי כדאמרי' לעיל: תנו רבנן הפועלים שעושין מלאכה אצל בעל הבית קורין קרית שמע ומתפללין ואוכלין פתן ומברכין לפניה ולאחריה שתי ברכות, כיצד ברכה ראשונה כתקנה שניה פותח בברכת הארץ וכולל בונה ירושלים בברכת הארץ וחותם בברכת הארץ בד"א בעושין בשכרן, אבל בעושין בסעודן או שהיה בעל הבית מיסב עמהם מברכין ארבע [ברכות] כתקנן.
<h2>דף טז:</h2>
חתן אם רוצה לקרות את שמע לילה הראשון קורא רשב"ג אומר לא כל וכו'. ורבינו האיי ורבינו יצחק גאונים ז"ל פסקו הלכתא כתנא קמא.
<h2>דף כ.</h2>
נשים ועבדים וקטנים פטורים מקרית שמע ומן התפילין וחייבין בתפלה ומזוזה וברכת המזון, קרית שמע ותפילין הוו להו מצות עשה שהזמן גרמא ונשים פטורות, ותפלה ומזוזה וברכת המזון מצות עשה שלא הזמן גרמא ונשים חייבות.
<h2>דף כא:</h2>
ועומד שליח צבור ואומר קדיש ואומר ברכו, כדאמרי' אין פורסין על שמע פחות מעשרה, וכיון דאיכא עשרה הא כת' במקהלות ברכו אלהים ה'. ומזכירין קדושה ביוצר אור, כי המלאכים כמו כן מקלסין ומקדשין כמו ישראל, כדכ' ברן יחד כוכבי בקר אלו ישראל והדר ויריעו כל בני אלהים אלו המלאכים. וישראל ממליכין שמו של הב"ה בקריאת שמע אמת ויציב ומקבלים על עצמם מלכות שמים, וכן בתפלה לאחר שאומרים אלו ב' פסוקים קדוש וברוך מוסיפין ישראל פסוק ואומרים ימלוך ה' לעולם אלהיך ציון לדור ודור: (ובסוף תהלה לדוד וכו' ואני הכותב שמעתי מן ה"ר יצחק וכו' — עד לאומרו לעולם הבא).
<h2>דף כב:</h2>
ואסיר ליה לאינש למקרי ק"ש או לצלויי או לברוכי ולמימר הלילא ולומר דברי תורה במקום המטונף, שנאמר (דברים כ"ג) כי ה' אלהיך מתהלך בקרב [מחנך להצילך ולתת איביך לפניך והיה] מחניך קדוש וגו'.
תנו רבנן היה עומד בתפלה וראה צואה כנגדו מהלך לפניו כדי שיזרקנה לאחריו ד' אמות. והא תניא לצדדין, לא קשיא הא דאפשר הא דלא אפשר: והמתפלל וראה צואה במקומו אמר רבא כיון שחטא שהיה לו לבדוק מקום תפלתו קודם שיתפלל ולא בדק אין תפלתו תפלה. וצריך לחזור ולהתפלל במקום טהור.
היה עומד בתפלה ומים שותתין על ברכיו ממתין עד שיכלו המים וחוזר למקום שפסק, ואם שהא כדי לגמור את כולה חוזר לראש: המשתין (מגילה כ"ז:) מרחיק ד' אמות ומתפלל. והמתפלל משהא [כדי] ד' אמות ומשתין, שכל אותן ד' אמות תפלתו סדורה בפיו ורחושי מרחשן שפוותיה.
<h2>דף כג.</h2>
ואם היה צריך לנקביו אל יתפלל ואם התפלל תפלתו תועבה והוא שאינו יכול לעמוד על עצמו אבל אם יכול לעמוד על עצמו מותר ועד כמה אמר רב ששת עד פרסה. הלכך כי צריך אינש לאפנויי אסיר לצלויי עד דמפני וכי מצלי לא מקבלה צלותיה.
והמשהא [את] נקביו עובר משום בל תשקצו [את נפשותיכם].
<h2>דף כד.</h2>
שנים שהיו ישנים בטלית אחת ק"ל כרב יוסף דאמר אשתו כיון דכגופו היא מותר להחזיר פניו ולקרות. אבל בניו ובני ביתו לא. ואם היה טלית מפסקת ביניהם מותר. ואם היו בניו ובני ביתו קטנים מותר. ועד כמה, תינוקת בת י"א שנה ויום אחד ותינוק בן י"ב שנה ויום אחד. ואידי ואידי עד שיהיו שדים נכונו ושערך צמח.
<h2>דף כד:</h2>
ואם היה קורא את שמע והגיע למבואות המטונפות לא יניח ידיו על פיו ויקרא אלא פוסק. ואם לא פסק עליו הכתוב אומר כי דבר ה' בזה. ואם פסק עליו הכתוב אומר ובדבר הזה תאריכו ימים. וכשהוא חוזר חוזר למקום שפסק אע"פ ששהא כדי לגמר את כלה והכי מסקנא במסכת ראש השנה (ל"ד:) בין בתקיעת שופר בין בהלל ובין במגילה. אבל בתפלה בלחוד אם שהא כדי לגמר את כלה חוזר לראש.
<h2>דף כה.</h2>
וצואה על בשרו או [על] ידו בבית הכסא רב הונא אמר מותר לקרות ורב חסדא אמר אסור. ובעל הלכות) ורבינו האיי גאון ז"ל) פסקו כרב חסדא. והגאון ר' יצחק ז"ל פסק כדרב הונא, מדמקשינן מהא דרב הונא בפרק אמר להם הממונה (יומא ל'.) ומפרקינן במקומה נפיש זוהמא שלא במקומה לא נפיש זוהמא, ומדמקשינן מהא דרב הונא ומפרקינן אלמא הלכתא כותיה: וכתב הרב ר' יהודה ז"ל אפילו לדברי המתיר דוקא בשעת הדחק שאין לו במה יטהר וינקה את עצמו והגיע זמן קרית שמע דאי משהי קלי עבר זמניה, כדאמרינן (ט"ו.) במי שאין לו מים ליטול ידיו יקנח ידיו בצרור או בעפר או בקסמית, ורב חסדא לייט אמאן דמהדר אמיא בעדן צלותא. והני מילי בקרית שמע, אבל לתפלה בעי אהדורי, ועד כמה עד פרסה. וה"מ לקמיה אבל לאחוריה אפילו מיל אינו חוזר, ומינה מיל הוא דאינו חוזר הא פחות ממיל חוזר.
אתמר ריח רע שיש לו עקר כגון צואת אדם או כיוצא בו שמכוסה וריחה נודף רב הונא אמר מרחיק ד' אמות וקורא אע"פ שהריח מגיע אליו ורב חסדא אמר מרחיק ד' אמות ממקום שכלה הריח וקורא. תניא כותיה דרב חסדא לא יקרא ק"ש לא כנגד צואת אדם ולא כנגד צואת כלבים וחזירים ולא כנגד צואת תרנגולין ולא כנגד אשפה שריחה רע. ואם היה מקום שגבוה עשרה או נמוך עשרה יושב בצדו וקורא, ואם לאו מרחיק מלא עיניו, וכן לתפלה. וריח רע שיש לו עקר מרחיק ד' אמות ממקום שכלה הריח וקורא. אמר רבא לית הלכתא כי הא מתניתא אלא כי הא דתניא לא יקרא אדם ק"ש לא כנגד צואת כלבים ולא כנגד צואת חזירים כל זמן שיש בהן עורות. בעו מיניה מרב ששת ריח רע שאין לו עקר מהו אמר להו איתו חזו הני ציפי דבי רב הונא דהני גאנו והני גרסי. ולא אמרן דשרי אלא בדברי תורה אבל בקרית שמע לא. ולדברי תורה נמי לא אמרן אלא בדחבריה אבל בדידיה לא. כתב רבינו האיי גאון ז"ל איכא מרבוותא דפסיק ליה כרב הונא, ואמרי דברייתא דאסתייע מינה לרב חסדא הא אמר רבא לית הלכתא כי הא מתניתא. ולענין ריח רע שאין לו עקר דבעו מיניה מרב ששת הכי גרסי' איתו חזו הני ציפי דבי רב הונא דהני גאנו והני גרסי אלמא לא חיישינן. ואיכא מרבוותא דאמ' כי אמר רבא לית הלכתא כי הא מתניתא לענין חזירים וצואת תרנגולים בלבד קאמר ולתרגומה לצואת כלבים שנתן לתוכה עורות אבל לענין ריח רע שיש לו עיקר לא קאמר. ולענין ריח רע שאין לו עיקר דפשט רב ששת להיתרא הא אמרי' בשמעתא בהדיא הני מילי לדברי תורה אבל לקרית שמע לא. ולדברי תורה נמי לא אמרן אלא בדחבריה אבל בדידיה לא. וכיון דקא גרסי בהדיא הכי קא מסתייעי, ואע"ג דאיכא דלא מסיימי בהא שמעתא האי מימרא. וגרסי' בפרק לולב הגזול (מ"ב:) קטן שיכול לאכול כזית דגן מרחיקין מצואתו וממי רגליו ד' אמות, ואמר רב חסדא והוא שיכול לאכלו בכדי אכילת פרס. אמר רב חייא בריה דרב אויא ובגדול אע"פ שאין יכול לאכלו בכדי אכילת פרס דכת' יוסיף דעת יוסיף מכאוב.
והלכתא כרבא דאמר צואה עוברת אסור לקרות ק"ש כנגדה, ואמר רב פפא ופי חזיר בצואה עוברת דמי ואע"ג דסליק מנהרא. ואמר רב יהודה ספק צואה בבית מותר באשפה אסור ספק מי רגלים אפילו באשפה מותר דלא אסרה תורה במי רגלים אלא כנגד עמוד בלבד הא נפול לארעא שרי, ורבנן הוא דגזרו וכי גזור בודאן אבל בספקן לא. ובודאן עד כמה כל זמן שמטפחין. אמר רבא הלכתא צואה כחרס אסורה והיכי דמי צואה כחרס אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן כל זמן שזורקה ואינה נפרכת דממשה קיים וגופה ומתכונתה עומדין, שלא הותר לקרות ק"ש כנגדה עד שתהא גוללה ונפרכת או זורקה ונפרכת.
<h2>דף כה:</h2>
והלכתא לבו רואה את הערוה אסור מדמקשינן לענין מה ששנינו יתכסה במים ויקרא, והלא לבו רואה את הערוה, ומפרקינן בעכורין שנו, אלמא הכי הלכתא. ומדפסקינן עקבו רואה את הערוה מותר מכלל דלבו אסור. ומן הדין טעמא מצרכי רבנן למי שאינו לובש מכנסים לחגור באבנט או בכיוצא בו כדי להפסיק בין הלב ובין הערוה: ועקבו רואה [את] הערוה מותר נוגע אסור.
ואסור לקרות את שמע ערום דתנן יתכסה במים ויקרא. ואפילו להתכסות במים לא התירו אלא מפני חשש שלא יעבור זמן קרית שמע. ואפילו הכי אוקימנא בעכורין כדי שלא יהא לבו רואה את הערוה. ולבו רואה את הערוה אסור. [והלכתא] עקבו רואה את הערוה מותר. נוגע אסור. ואמר רב יהודה גוי ערום אסור לקרות ק"ש כנגדו דאף על גב דכת' אשר בשר חמורים בשרם הא כתיב וערות אביהם לא ראו.
צואה בעששית כגון שיש בינו לבינה זכוכית שהיא נראית לו מאחריה מותר לקרות את שמע כנגדה דכתיב וכסית את צאתיך והא מכסיא. ערוה בעששית אסור לקרות את שמע כנגדה דכתיב ולא יראה בך ערות דבר בראיה תליא מילתא והא מתחזיא: וצואה כל שהוא מבטלה ברוק עבה: וצואה בגומא מניח סנדלו עליה ומותר לקרות: ודבוקה בסנדלו עלתה בתיקו ותיקו דאיסורא לחומרא: ומי רגלים לא יקרא כנגדן עד שיטיל לתוכן מים וכמה מים יטיל לתוכן ר' זכאי אומר רביעית. וכן הלכתא, לא שנא בתחלה ולא שנא בסוף: וכמה ירחיק מהן ומן הצואה ד' אמות. אמר רב סחורה אמר רב הונא לא שנו אלא לאחריו אבל לפניו כמלא עיניו וכן לתפלה.
<h2>דף כח:</h2>
ובקרית שמע יש בה י"ח אזכרות כנגד י"ח חליות ורמ"ח תיבות כנגד רמ"ח איברים, לקיים מה שנאמר (תהילים ל"ה) כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך: ואל תהי) קרית שמע קלה בעיניך שהרי יש בה רמ"ח תיבות ואמר הקב"ה שמור את שלי ואני אשמור את שלך, שמור רמ"ח תיבות שבק"ש ואני אשמור רמ"ח איברים שיש בך.
<h2>דף לב.</h2>
וכבר נהגו לפתוח בפרשת תמיד ולומר ברכת כהנים שכך היו אומרים ברכת כהנים במקדש לאחר העבודה כדכת' וישא אהרן את ידיו על העם ויברכם וירד מעשות החטאת, ובשבת מוסיפין וביום השבת. אבל אינו מן עקר המנהג לומר המוסף דראש חדש ושל מועדים, מפני שקורין בספר תורה פרשת החדש בכל חדש וחדש, ופרשת מועדים במועדים. אבל פרשת תמיד שהוא צו את בני ישראל שאין מוציאין ספר תורה בכל יום, ומוסף שבת שאינו אלא ב' פסוקים ולא תקנו לקרותו בספר תורה לכך תקנו אותן לאמרן בכל בקר בהשכמה עם איזהו מקומן. ופרק איזהו מקומן שהוא סדר כל הקרבנות תקנום [כדי] להזכיר סדר קרבנות בכל יום כדאמרי' (מנחות ק"י.) תלמידי חכמים העוסקים בהלכות עבודה מעלין עליהם כאלו נבנה בית המקדש בימיהם. ומדרש רבי ישמעאל שהוא ממדות שהתורה נדרשת בהם. לצאת כל ישראל ידי חובתן ולעסוק במקרא ובמשנה ובמדרש. ואע"פ שאין אומרין דברים שבכתב בעל פה, נהגו אלו לאומרן מפני שאי אפשר להביא כל אחד ואחד ספרו, וכמו שאנו מזכירין הפסוקים במוסף, ומצינו כהן גדול ביום הכפורים שקורא על פה כדתנן (יומא סח:) ובעשור שבחומש הפקודים קורהו על פה, משום דלא אפשר. וכמו שאנו אומרים בספר אגדתא ובספר אפטרתא, כיון דלא אפשר עת לעשות לה' הפרו תורתך. ועל זה סמכו וכתבו את התלמוד אע"ג דק"ל דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרן בכתב כיון שראו שעבוד הגלות ודלדול העולם ואימעוט לבא מלעסוק בגרסא אמרו (תמורה י"ד:) מוטב שתעקר אות אחת מן התורה ולא תשתכח תורה מישראל.
ונהגו לפתוח אחר מדרש רבי ישמעאל בהודו לה' קראו בשמו. ולי הכותב נראה [ד]מפני זה הטעם פותחין בהודו לפי שכל אותן שנים שהיה הארון ביריעה תקן דוד שיהיו אומרים לפניו זה המזמור כמו שנכתב בספר יוחסין, ומפורש בסדר עולם (פי"ד) כי בתמיד של שחר היו אומרים מהודו עד ובנביאי אל תרעו, ובתמיד של בין הערבים היו אומרים משירו לה' כל הארץ עד והלל לה'. ומפני שהזכרנו סדר הקרבנות אנו אומרים זה המזמור. ואנו מוסיפין אחר והלל לה' רוממו ה' אלהינו ושאר פסוקי דרחמי כמו ה' צבאות עמנו משגב לנו וה' צבאות אשרי, כדאמור בירושלמי (פ"ה ה"א) לעולם אל יהי פסוק זה זז מפיך, ה' צבאות עמנו וחברו ה' צבאות אשרי.
ואחר כך פותחין בברוך שאמר שהוא ברכת ההלל כי פסוקי דזמרה שהן מתהלה לדוד עד כל הנשמה תהלל יה נקראו הלל, כדאמרי' (שבת קי"ח:) אמר רבי יוסי יהי חלקי עם גומרי הלל בכל יום, ותקינו להו רבנן ברכה בתחלה ובסוף כמו בקריאת ההלל: וברכת ברוך שאמר יש בה עשרה פעמים ברוך כנגד עשרה מאמרות שבהן נברא העולם. ואחר ברכת ברוך שאמר קודם שיתחיל בתהלה לדוד נהגו לפתוח ולומר יהי כבוד ה' לעולם. ויש מי שאומר שבאילו הפסוקים שמוסיפין עד תהלה לדוד יש בהן כ"א אזכרות כנגד כ"א פסוקים שבתהלה לדוד. [ובסוף תהלה לדוד מוסיפין פסוק זה ואנחנו נברך יה מעתה ועד עולם הללויה, לשלשולי הללויה בתר הללויה. ואני הכותב שמעתי מן הרב ר' יצחק בן מרון לוי ז"ל שלכך מוסיפין זה הפסוק מפני שאמרו (ד':) כל האומר תהלה לדוד בכל יום מובטח לו שהוא בן עולם הבא לכך אחר שאמרנו תהלה לדוד אנו אומרים ואנחנו נברך יה מעתה ועד עולם כלומר שנזכה לאומרו לעולם הבא:].
ולא מיבעיא ליה לאינש לאישתעויי מברוך שאמר עד סוף י"ח ברכות של תפלה כי ברוך שאמר נתקן עם התפלה כדאמרי' לעולם יסדיר אדם שבחו של הב"ה ואחר כך יתפלל. והיה מן הדין לומר ישתבח אחר כל הנשמה שהוא סוף פסוקי דזמרה, אלא שנהגו להוסיף פסוקים אחרים ולך ה' הגדולה שהן משירי דוד. ועוד מוסיפין לומר השירה, והמנהגות כך נוהגין. והמנהג המחוור מכל אלו לומר ישתבח אחר ועתה ה' אלהינו מודים אנחנו לך ומהללים לשם תפארתך שהן שירי דוד, על כן טוב לומר עליהן ישתבח. ואחר כך יאמרו אתה הוא ה' לבדך וכו' עד סוף כל השירה.
<h2>דף מ:</h2>
ואע"ג דסייע אביי לרב דלא בעי מלכות בברכות אלא הזכרת השם בלחוד, הלכה כרבי יוחנן דאמר כל ברכה שאין בה הזכרת השם ומלכות אינה ברכה, והכי נהוג עלמא. ובירושלמי (פ"ט ה"א) כל ברכה צריכה הזכרת השם ומלכות דכת' ארוממך אלהי המלך ואברכה שמך לעולם ועד.
<h2>דף ס:</h2>
וכל מי שזהיר בברכות נקרא חסיד כדאמרי' ב[פרק שלישי ד]בבא קמא (ל'.) אמר רב הונא האי מאן דבעי למהוי חסידא לקיים מילי דנזיקין רבינא אמר מילי דאבות ואמרי לה דברכות. וחייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום, ודוד מלך ישראל [ראה] שהיו בימיו מאה בחורים מתים מישראל בכל יום עמד ותקן מאה ברכות שנאמר נאום הגבר הוקם על, על בגמטריא מאה.
ובשחר בהשכמה מברך אלו י"ט ברכות, נטילת ידים, אשר יצר, המחזיר נשמות, אשר נתן, וגוי, ואשה, ועבד, פוקח עורים, מלביש ערומים, זוקף כפופים, רוקע הארץ, המכין מצעדי גבר, שלא חסר מכל צרכי, אוזר ישראל בגבורה, עוטר ישראל בתפארה, המעביר שנה מעיני, וג' ברכות לתורה, הרי י"ט. ואע"ג [דאיכא] מאן דגרע ומוסיף לא משגחינן ביה, דהכי כתבינא להו מגירסא דגמרא. ואיכא נמי מקצת חכמים דמדקדקי ואמרי הא דאמרי' כי שמע קל תרנגולא אמר ברוך הנותן לשכוי בינה, וכי זקיף זוקף כפופים, וכי סיים מסאני שלא חסר מכל צרכי, היכא דלא שמע קל תרנגולא ולא זקיף ולא סיים מסאני בכלהו לא מברך ופטור הוא מלברך אלו הברכות. ואנן לעניות דעתין לא חזי לן הכי, דהני ברכות מחדוש מעשה בראשית [נינהו] בכל יום, וצריך אדם לאודויי ולשבוחי קמי הקב"ה על כך, אע"פ שזה לא פשט ולא לבש ולא שמע קל תרנגולא ולא סיים מסאני חובה על ישראל לברכן בעונתן ובעת החדוש ובעת פרוד היום מן הלילה.
